כפי שצוין לעיל פוליסת ביטוח חיים הינה חוזה ביטוח לפיו במקרה של מוות בטרם עת מתחייבת חברת הביטוח לשלם את סכום הביטוח, לידי מי שנקבע מראש על ידי המבוטח – המוטבים.
יודגש לעניין זה כי חוק הירושה אף קובע במפורש שתגמולי ביטוח המשולמים מכוח פוליסת ביטוח חיים, במקרה מותו של המבוטח, אינם נכללים בגדר "נכסי העיזבון" ולכן ככלל אינם משולמים "אוטומטית" ליורשי המבוטח אלא לידי מוטביו, כפי שנקבעו על ידו בעת עריכת הביטוח או במהלך תקופת הביטוח.
רק בהיעדר קביעה שכזו, אם המבוטח לא קבע מוטבים, ישולמו תגמולי הביטוח ליורשיו על פי צו ירושה/צו קיום צוואה.
בדרך כלל נדרש המועמד לביטוח לקבוע את זהותו של המוטב במסגרת הצעת הביטוח. חוק חוזה הביטוח קובע כי קביעת המוטב צריכה להיות בדרך המאפשרת את זיהויו.
בהתאם לחוק, אם נקבע כמוטב בן זוגו של המבוטח, ללא נקיבת שמו מפורשות, יזכה בתגמולי הביטוח מי שהיה בן זוגו בקרות מקרה הביטוח, ואם נקבעו קרובים – הקרובים שהיו בחיים בקרות המקרה.
כן נקבע כי אם נקבעו מוטבים אחדים ולא נקבעו חלקיהם, יחלקו את תגמולי הביטוח בשווה.
במקרה בו מת מוטב לפני שקרה מקרה הביטוח – מות המבוטח, הרי שבמותו של המבוטח יזכו בתגמולי הביטוח בן זוגו או צאצאיו (של המוטב שמת) לפי כללי החלוקה שבירושה על פי דין. באין שאירים כאלה, או אם ויתר המוטב על זכותו לפני שקרה מקרה הביטוח, תהא הזכות לתגמולי הביטוח ליורשי המבוטח.
ככלל המבוטח יכול להחליף/לשנות את זהות המוטבים שקבע בפוליסה כל עוד הוא בחיים אולם עליו לעשות כן בהודעה בכתב לחברת הביטוח ולא די בקביעת הדבר במסגרת צוואה (אלא אם זו הומצאה לחברת הביטוח).
חריג לכך הוא מקום שהמבוטח קבע את המוטב כמוטב בלתי חוזר. המבוטח יכול למנות מוטב כ"מוטב בלתי חוזר" בהודעה בכתב שתומצא למבטח ואם עשה כן לא ניתן יהיה להחליף או לשנות את זהות המוטב אלא בהסכמתו של המוטב, בכתב.
דוגמא נפוצה של קביעת מוטב כמוטב בלתי חוזר, היא בעת נטילת הלוואת משכנתא שאז פוליסת ביטוח החיים משמשת כביטחון לפירעון ההלוואה ועל כן הבנק דורש להתמנות כמוטב בלתי חוזר בפוליסה.
