אחת הטעויות הנפוצות בקרב נפגעי תאונות דרכים, היא המחשבה שיש צורך להוכיח את אשמו או אחריותו של מי מהמעורבים לתאונה.
זה אכן היה המצב בשנים הראשונות אולם בשנת 1975 נפל דבר בכל הנוגע לזכויות של נפגעי תאונות דרכים במדינת ישראל.
חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: "חוק הפיצויים") , שחוקק באותה שנה, קבע כי ככלל, למעט מקרים חריגים, כל מי שנפגע בתאונת דרכים, ללא תלות בשאלת האשמה לקרות התאונה, יהיה זכאי לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו, למעט אם נגרמו מפגיעת איבה כמשמעותה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970 (שאז יהיה זכאי לפיצויים מכוח חוק זה).
כלומר, גם מי שנפגע כתוצאה מתאונה שאירעה באשמתו הבלעדית, יהיה זכאי לפיצויים על פי חוק הפיצויים. יחד עם זאת, מובן כי מי שגרם לתאונה או לנזק במתכוון, לא יהיה זכאי לפיצוי.
לפיכך, אין צורך באיסוף ראיות או נתונים שמטרתם להוכיח את אשמו או היעדר אשמו של נהג המעורב בתאונת דרכים אלא די באיתור פרטי הנהג, פרטי הרכב ופרטי פוליסת ביטוח החובה של הרכב וכל עוד קיים ביטוח המכסה את הנהיגה של אותו נהג, הנפגע יהיה זכאי לפיצוי בגין נזקיו.
את הפיצוי יקבל אותו נפגע ממבטחת הרכב, בביטוח חובה, בו נהג/נסע או ממבטחת הרכב שפגע בו אם היה הולך רגל.
במקרים בהם זהות המבטחת אינה ידועה (למשל תאונות "פגע וברח") או במקרה של היעדר ביטוח חובה המכסה את התאונה, ניתן לקבל פיצוי מ"קרנית" (הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים).
יחד עם זאת, קרנית בדרך כלל לא תפצה נהג שנסע ללא ביטוח או נפגע אחר שלא טרח או לא עשה כל שניתן כדי לברר את פרטי הנהג.
נפגע אשר יש לו עילת תביעה מכוח חוק הפיצויים, לא יהיה זכאי לתבוע כל גורם אחר מכוח כל חוק אחר בגין נזקי הגוף שנגרמו לו. כך למשל לא יוכל לתבוע את החברה הלאומית לדרכים בגין מפגע בכביש שגרם לתאונה או את יצרנית הרכב בגין תקלה שגרמה לתאונה.
אולם כאשר אין עילת תביעה מכוח חוק הפיצויים, דהיינו למשל במקרה בו אין ביטוח חובה המכסה את הנהג ואף אין חבות של קרנית, יכול הנפגע לזכות בפיצויים מן "המזיק" – כאן כבר יהיה עליו להוכיח כי התאונה נגרמה באשמתו של אחר (נהג אחר, מפגע, תקלה ברכב או כל גורם אחר כיוצ"ב) ותביעתו תתנהל כתביעת נזיקין "רגילה" ולא כתביעת תאונת דרכים.
